מלא ואח' נ' גבע כרמל מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 18.4.12, וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגישו המבקשים-התובעים.

ביום 2.5.12 הוריתי על עיכוב ביצוע מוגבל עד לקבלת עמדת המשיבות לבקשה, ביום 8.5.12 התקבלה תגובת המשיבה 1 לבקשה.

ביום 10.5.12 הוגשה תשובתה של המשיבה 2.

דיון

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת בתנאי של הפקדת ערובה מתאימה והבטחת תשלום דמי רשות.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים ברם לבית המשפט נתונה הסמכות לעכב את ביצועה עפ"י תקנה 467 לתקנות.

הלכה פסוקה היא, כי רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות, יעוכב ביצועו של פסק הדין. כדי לחרוג מהכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות, ולהורות על עיכוב ביצוע פס"ד, על המבקשים להצביע ולשכנע בדבר קיומם של שני תנאים מצטברים:

1.סיכויי הצלחה טובים של המערער בערעורו, הנבדקים בשלב זה באופן לכאורי;

2. מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתו יבחן בית המשפט האם יהא זה מן הנמנע או למצער קשה להשיב את המצב לקדמותו, במידה ופסק הדין לא יעוכב.

יצוין, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של המבקש עיכוב ביצוע להוכיח התקיימתם של התנאים שנמנו לעיל.

אשר לתנאי הראשון,אולי הגיע הזמן לשנותו כאשר הדברים נוגעים לבקשות לעיכוב ביצוע המובאות בפני הערכאה הדיונית. הרי אם הייתי סבור שלערעור יש סיכוי,לא היה ניתן פסק הדין שניתן.

מנגד,לא מן הנמנע שערכאת הערעור תחשוב אחרת ותתערב באופן כזה או אחר בפסק הדין והדברים קורים מדי יום.

ממילא התנאי השני הוא החשוב- התנאי בדבר הקושי או המניעה להחזרת המצב לקדמותו או גרימת נזק שאיננו בר תיקון-

תנאי זה נועד להבטיח שלא תסוכלנה מראש תוצאות הערעור אם יתקבל.

בעניינו, נראה שייגרם נזק בלתי הפיך למבקשים במידה ויתקבל ערעורם, הרי אם תחל המשיבה 2 בביצוע עבודות שיפוץ ובניה ,תבנה את הצרכנייה על פיה דרישותיה והתאמותיה ותפעילה תחת שמה,מדובר במצב בלתי הפיך מבחינת כל אחד מן הצדדים לתיק זה.

אמת,מדובר בפינויו של עסק,באופן תיאורטי ניתן יהיה לפצות את המבקשים על אובדן רווחים עתידי שנמנע מהם עקב ביצוע פסק הדין ברם דרך זו טובה בתיאוריה ובעייתית מאד במציאות. דווקא המשיבה 1 עלולה למצוא עצמה במצב בו היא נאלצת לשלם סכומים גבוהים מאד למבקשים מבלי לדעת האם בכלל היו יכולים הם לעמוד בתנאי ההסכם והאם בכלל היו מרוויחים לאורך השנים. יש לזכור כי פיצוי זה בא בסופו של דבר מכיסם של חברי המושב (שכשלעצמם ולכאורה כלל לא חפצים בהחלפת מפעיל הצרכנייה). הגם שלמשיבה 1 המנדט להחליט,הכספים הם כספי ציבור.

לאחר בדיקת השיקולים הגעתי למסקנה שהפגיעה האפשרית במשיבות תימנע או תצומצם באם תוטל על המבקשים הפקדת ערבות ראויה לכל נזק אפשרי ובנוסף הבטחת תשלום דמי הרשות החודשיים.

אגב,עניין זה כלל איננו במחלוקת,המבקשים עצמם מודים ללא הרהור או ערעור שחלה עליהם חובת תשלום דמי הרשות וגם חובת ביצוע ההשקעות על פי דפי טיוטת ההסכם והמפרט הטכני שהועברו אליהם.

גם אין מחלוקת שאם היו המבקשים ממשים את זכות הראשונים הרי שהיה עליהם להציג בטחונות או לשאת כבר עתה (ואף קודם) בתשלומים בסכומים נכבדים ביותר ומעל ל-450,000 ₪ בגין ביצוע שיפוצים בצרכניה והעברת הפעילות למבנה נייד. נראה שאין חולק כי הדרישה לשיפוץ והשבחת הצרכנייה לגיטימית ואם הדבר לא יקרה בסופו של יום ועקב עיכוב הביצוע,מדובר בפגיעה קשה בזכויות המשיבה.